Archives for יולי 22, 2020

1. סעיף 8 (א) לחוק הגנת השכר תשי"ח 1958 קובע כדלקמן: משכר העבודה החודשי לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד סכום השווה לגימלה בשיעור הנקוב בטור ג' בתוספת השניה לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981.
2. השיעור הקבוע בטור ג' בתוספת השניה, בהתייחס ליחיד, הינו 25% מהשכר הממוצע כהגדרתו בסעיפים 1-2 לחוק הביטוח הלאומי תשנ"ה- 1995.
3. על פי הפירסומים באתר הביטוח לאומי, השכר הממוצע המעודכן נכון ליום 1.1.2010 הינו בסך 8,015 ₪.
4. בחישוב השכר המוגן עבור יחיד (25% מתוך 8,015 ₪) יוצא כי החלק הפטור מעיקול הינו בסך 2,004 ₪ בכל חודש.
5. ככל שמדובר במצב אישי מורכב יותר, כגון הורה/ נשוי וכדומה, הרי ששיעור הקיצבה עולה בהתאם למפורט בטבלה המפורטת בטור ג' בתוספת השניה לחוק הבטחת הכנסה.
6. מכאן, שמעסיק חייב להעביר לידי עובדו את החלק הפטור מעיקול, אף אם על השכר רובצים עיקולים שונים, ואף אם העובד חייב כספים למעסיקו בגין הלוואה שנטל, או מכל סיבה אחרת!!
7. תנאי הוא שהסכום הפטור מעיקול, יהיה נמוך מ 80% מהשכר המגיע לידי העובד. במידה וחלק השכר הפטור מעיקול הינו גבוה מ 80% מהשכר המגיע לעובד, אזי יקטן החלק הפטור מעיקול עד כדי 80% מאותו השכר.
8. מסובך? – לא כל כך. הבה נסביר: החלק הפטור מעיקול יהיה אחד מהשניים: או השיעור הקבוע בטור ג' לתוספת השניה בחוק הבטחת הכנסה, או 80% מהשכר של העובד. מה מהם קובע? – לפי הנמוך מבין השניים.
9. ויודגש כי מדובר בסכומים נטו- לאחר ניכוי כל ההפרשות השונות אשר חובה על המעסיק להפריש, כגון מס הכנסה, מס בריאות, ביטוח לאומי, וקרן פנסיה.
10. מעסיק שלא העביר לידי עובדו את החלק הפטור מעיקול ללא זכות שבדין, הרי שבכך הינו מפר את הוראות החוק. כל סכום שהוחסר מן העובד, מתוך חלק השכר המוגן מפני עיקול הינו שכר מולן לכל דבר ועניין.

המאמר נכתב ע"י עו"ד קובי כהן, העוסק בין היתר בדיני עבודה והוצאה לפועל.
האמור לעיל אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני, וכל מקרה הינו לגופו.

החוק המסדיר את עניין האפוטרופסות ומלמד אותנו מהו אפוטרופוס, ומתי נזקקים לו, הינו חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (התשכ"ב- 1962).
על פי החוק כל אדם באשר הוא, ללא כל קשר לגילו, למצבו הרפואי או הנפשי, כשיר לזכויות ולחובות, מיום לידתו ועד ליום מותו.
ואולם, החוק מגדיר מצבים מסוימים שבהם כשרותו המשפטית של אדם נשללת ממנו, בין אם על פי החוק, ובין אם ע"י פסק דין של בימ"ש.
לדוגמא:
מי שלא מלאו לו 18, אינו כשיר לבצע פעולות משפטיות, כגון- חתימה על חוזה ללא הסכמת ההורה או האפוטרופוס שלו, ואם עשה זאת, הפעולה, על פי החוק, ניתנת לביטול, אלא אם מדובר בפעולה שקטינים רגילים לעשות בדרך כלל. כמו לדוגמא רכישת כרטיס חופשי חודשי של חב' אוטובוסים וכדומה.

לשם הבנת המושג אפוטרופסות, יש צורך תחילה להבהיר מושגים אחרים:

חסוי– הוא אדם אשר אינו מסוגל (באופן זמני, או לצמיתות) לדאוג לענייניו. בין אם מדובר בענייניו הגופניים ומצבו הרפואי או הנפשי, ובין אם מדובר בענייניו הכלכליים, לרבות קטין.
ניקח לדוגמא אדם שנמצא בבית חולים, והוא מחוסר הכרה. במצב זה הוא אינו מסוגל לדאוג לענייניו, או לתת הסכמה לטיפול רפואי, או לבצע פעולות בחשבון הבנק שלו וכו'. אדם כזה מוגדר בהליכים המשפטיים חסוי. בהתאם לצורך, יוגשו לבית המשפט בשם קרוביו של החסוי, או בשם המוסד בו הוא מאושפז, הבקשות המתאימות לצורך מינוי אפוטרופוס שידאג לענייניו של החסוי עד שיוכל לעשות זאת בעצמו. מתפקידו של בית המשפט, בין היתר, לשמש כמשגיח, לוודא שיש מי שדואג לאינטרסים של החסוי הזה.

פסול דין- ישנם מצבים מיוחדים, בהם יכריז בית המשפט על אדם שהוא פסול דין, בשל ליקוי בשכלו או בשל מחלת נפש. המשמעות היא שהוא אינו כשיר לבצע פעולות משפטיות, או להתייצב להליכים משפטיים וכו'. לדוגמא במצבים בהם אדם החולה במחלת נפש, אשר שוללת ממנו כושר שיפוט ויכולת להחליט החלטות משמעותיות, עשוי בית המשפט להכריז עליו כפסול דין. כלומר – אדם זה לא יוכל עוד לנהל לבד את ענייניו הכלכליים או להחליט בעצמו החלטות בעניין טיפולים רפואיים.
לפי החוק, אדם שהוא פסול דין חובה למנות לו אפוטרופוס, שידאג לאינטרסים הרפואיים והכלכליים שלו.

אפוטרופוס- הינו כינוי לאדם הממונה על ידי בית המשפט בהליך מיוחד, כדי לדאוג לצרכיו של חסוי או פסול דין, באותם עניינים שהוא אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו.
בית המשפט, לאחר שקיבל המלצות וחוות דעת מגורמים מוסמכים (רופאים, עובדים סוציאליים וכד') יכול להחליט על מינוי אפוטרופוס לגופו של אדם- ז"א לכל ענייניו הרפואיים והנפשיים (מינוי כזה כולל את האחריות לדאוג לחסוי לסידור מקום מגורים ראוי) או לענייניו הרכושיים, או לשניהם.
אפוטרופוס לקטינים: הורים לילדים מתחת לגיל 18, הם בדרך כלל האפוטרופסים הטבעיים של הקטינים, מעצם הורותם, מלבד מצבים חריגים, בהם נשללת האפוטרופסות בהליך מיוחד בבית המשפט, או מצבים מצערים כמו קטין שהתייתם מהוריו, ואז מתעורר הצורך במינוי אפוטרופוס נוסף או חלופי לקטין.
ישנם מצבים שבהם גם האפוטרופוס אינו רשאי לאשר פעולות מסוימות של קטין או של פסול דין, לדוגמא- רכישת דירה או מתן ערבות, וכו'.
במקרים כאלה, ניתן לפנות לבית המשפט בהליך מיוחד ולבקש ממנו לאשר את הפעולה.

אפוטרופוס לדין: במצבים בהם פסול הדין, הקטין או החסוי מעורב בהליכים משפטיים (כמו לדוגמא חלוקת רכוש או ירושות), ימונה לו אפוטרופוס לדין, אשר יפעל במקומו למיצוי זכויותיו.

מי יכול להתמנות כאפוטרופוס?
1. האפוטרופוס יכול להיות אדם, שהוא בדרך כלל קרוב משפחה, או מספר אנשים או חברה שמתמחה במתן שירותי אפוטרופסות. המינוי נעשה לאחר שבית המשפט מקבל המלצה מעובדת סוציאלית או פקידת סעד, המכירה את החסוי ואת מערכת היחסים בינו לבין מי שמבקש להתמנות לתפקיד.
2. במקרים בהם לחסוי או לקטין אין קרובי משפחה ו/או מכרים המסוגלים לשמש כאפוטרופסים, או לחילופין, במקרים בהם ישנם סכסוכים בתוך המשפחה לגבי זהות האפוטרופוס, בית המשפט יכול למנות חברה או עמותה, שתשמש כאפוטרופוס לחסוי.

בטרם ימנה בית המשפט אפוטרופוס לחסוי, יש לשמוע את דעתו של החסוי למינוי המבוקש. הסכמת החסוי יכולה להינתן בכתב או בעל פה- בפני אחד מגורמי הטיפול (עו"ס/ פקידת סעד/רופא), זאת במידה והחסוי מסוגל להביע דעה בעניין. כשמדובר בקטינים, נדרשת הסכמת הקטין מגיל 9.

תפקיד האפוטרופוס:
האפוטרופוס נדרש לפעול לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין, והוא מוסמך לעשות כל הדרוש לשם מילוי תפקידו.
כמו כן, האפוטרופוס אינו מורשה לפעול בשם החסוי, כאשר בפעולה יש ניגוד עניינים בינו לבין החסוי, ללא אישור של בית המשפט או של אפוטרופוס אחר שהתמנה לאותה מטרה.

הפיקוח על האפוטרופוס:
הגוף שמונה מטעם המדינה לפקח על תפקודו של האפוטרופוס, בפן הכלכלי, הוא האפוטרופוס הכללי. בעבר, היה האפוטרופוס הכללי אף מתמנה בעצמו כאפוטרופוס לחסויים, אולם כיום, הוא משמש בעיקר לצורך ביקורת ומעקב על האפוטרופסים.
מי שממונה כאפוטרופוס על חסוי או קטין, מחוייב להגיש דו"ח תוך 30 יום, לאפוטרופוס הכללי בעניין מצבו הכלכלי של החסוי/ קטין תוך פירוט נכסיו וחובותיו.
לאחר מכן, יגיש האפוטרופוס מידי שנה דו"ח פרטה לאפוטרופוס הכללי, לצורך מעקב.
למרבה הצער, כיום אין גורם מוסמך, שתפקידו לעמוד בקשר עם האפוטרופוס ועם החסוי לאחר שניתן המינוי מבית המשפט, כדי לוודא שהכל מתנהל כשורה מבחינת מצבו הכללי של החסוי, סידור מקום מגורים עבורו ומצבו הרפואי.
במצבים בהם האפוטרופוס לא מתפקד כראוי, ובמידה וישנה עובדת סוציאלית המעורבת היא יכולה להתערב ולדווח בעניין מצבו של חסוי ו/או על הליקויים בתפקודו של האפוטרופוס. אף ייתכן כי תיעשה פנייה מטעם שירותי הרווחה לבית המשפט, לבחון מחדש את מינוי האפוטרופוס.
מומלץ מאוד, במצבים בהם ישנם קרובי משפחה לחסוי, כי הם יעמדו בקשר עם האפוטרופוס ויוודאו כי הוא מבצע את תפקידו לטובת החסוי וכי החסוי מקבל מענה לכל צרכיו.

עו"ד קארין הולצברג עוסקת בין היתר בדיני מעמד אישי.
האמור לעיל אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני, וכל מקרה הינו לגופו.

 מאמר לעניין תחולת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה  
בנושא איסור גביית מזונות שלא החלו לגבייתם בחלוף שנתיים אלא באישור ביהמ"ש

1. במקרה שהיה לפנינו תיק ההוצל"פ נפתח ביום 3.6.2003 לצורך אכיפת הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 23.2.2003 בתמ"ש 23730/02 (להלן: "הסכם הגירושין").
2. הזוכה שילמה, אגרות הוצאות,  ושכר טרחת עורך דין על מנת לגבות את המגיע לה מאת החייב מכוח הסכם הגירושין.
3. החייב ניסה להיבנות בדרך לא דרך מסעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה, באמתלה כי הזוכה לא החלה לפעול לגביית המזונות, אלא כביכול רק בשנת 2013, עת הגישה בקשה להגדלת החוב בהתאם לחישוב המגיע לה בעבור כל השנים שלא שילם מזונות באופן מתחמק ועקבי, דהיינו החל משנת 2003 ועד לשנת 2013.
4. לשון סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה מתייחס אך ורק לצדדים שעליהם לא חל דין אישי (בניגוד למקרה שלנו) ותנאי להפעלת הסעיף (לפי לשונו) הינו במקרה בו הזוכה לא החלה בפעולות לגבייה, ולכן הזוכה טענה כי כלל אין תחולה להוראת סעיף 11(ב) במקרה שלה.
5. זאת ועוד, בתיק דנן הוגשו עשרות בקשות שונות, ובשום שלב לא טען החייב כי שילם את מלוא הסכומים בהם חוייב בהתאם לפסק הדין, ולא שיכנע כי "פרע את חובו" באופן שהיה בו כדי להעביר את נטל השכנוע לכתפי הזוכה, כלומר לא היתה כלל מחלוקת שאכן החייב התחמק מתשלומי המזונות מדיי חודש.
6. לא זו אף זו, במהלך כל ההתדיינות, טען בעצמו כי יש לערוך תחשיב לגבי הסכומים שהיה צריך לשלם לידי הזוכה מכוח הסכם הגירושין, ולקזז מהם את הסכומים ששילם בפועל לידי המוסד לביטוח הלאומי, כפי שהראה הוא בעצמו ובתחשיביו, ובנספחים שהגיש.
7. יתרה מכך, בבקשות והתגובות השונות שהגיש החייב, הודה כי אף לשיטתו קיים חוב נומינאלי של 35,538 ₪ – לפני תוספת הצמדה וריבית.
8. בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, הגישה הזוכה מספר תחשיבים, בהתאם להנחיות כבוד הרשמת.
9. ביום 26.3.16 ניתנה החלטה, לאחר שנתקבלה תגובת החייב, כי על הזוכה להכין תחשיב חדש.
10. רק ביום 29.6.16 הגיש החייב בקשה ראשונה מסוגה, חסרת תום לב ומקוממת לסגירת תיק ההוצאה לפועל, מתוך ניסיון נלוז להסתמך על "פסקי הדין החדשים" אשר קוראים להחלת שיוויון דיוני בין אלו אשר להם דין אישי, ובין אלו שאין להם דין אישי, ומתוך כך הסיק החייב כי יש להורות על סגירת תיק ההוצל"פ כנגדו.
11. החייב בבקשתו התעלם מכל ההסכמות שהושגו בין הצדדים במהלך הדיונים, והתעלם מכל ההליכים אשר התקיימו קודם ליום 29.6.16 לרבות הודאותו בקיום החוב במסגרת דיון בבקשה בטענת "פרעתי".
12. החייב אף התעלם מכך שהוא עצמו מודה בקיום חוב כלפי הזוכה, ומעולם לא הצליח להעביר את נטל השכנוע לכתפי הזוכה.
13. כעת החייב מבקש למחול על חובו- כ"פרס" על כך שהצליח להתחמק משך 12 שנים מתשלום המזונות, וזאת רק מפני שחלפו למעלה משנתיים ללא שנקטה הזוכה בפעולות גבייה.

הבחינה המשפטית:
14. החייב ניסה להסתמך על "ההלכה" שנקבע ע"י כבוד השופט שוחט ברמ"ש 34024-01-13.
15. ראשית יצויין כי ברמ"ש 34024-01-13, ניתן פסק הדין מיום 17.4.13 מפי כבוד השופט שאול שוחט, וכלל לא נקבעו מסמרות, ולא ניתן אף פסק דין מנחה, זאת מאחר והחייב ד-שם לא טען בפני רשם ההוצל"פ, ולא בפני בית המשפט לענייני משפחה כי חל סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט 1959;
"שתי הערכאות בחנו את טענות המבקש והגיעו לכלל מסקנה כי המבקש לא הוכיח, ולמעשה לא הביא ולו בדל ראייה, לצורך ביסוס טענת ה"פרעתי", שהנטל להוכחתה על כתפיו. לא זו אף זו – לא רק שהמבקש לא הביא כל ראייה כי נשא במזונות בנו (נשוא תיק ההוצל"פ), הוא אף לא טען זאת  מעולם:"
(סעיף 8.ב. לפסק הדין. הערה שלי- ק.כ)
16. כך גם בעניינו, החייב מעולם לא טען שפרע את חובו, ולא טען לתחולתו של סעיף 11(ב) במישרין ו/או במשתמע.
17. לא זו אף זו, בנסיבות המקרה ברמ"ש 34024-01-13 בו דן כבוד השופט שאול שוחט, שם "לאחר החתימה על הסכם הגירושין חזרו בני הזוג לחיות תחת קורת גג אחת, ובשנת 2008 אף נולדה להם בת", ואולם הזוכה ד-שם ביקשה לפעול לגביית הסכם הגירושין בנוגע לכוב לכאורי החל משנת 2004.
18. בסופו של יום בפסק הדין של כבוד השופט שאול שוחט – בקשת החייב נדחתה ! והחייב חוייב בהוצאות בגובה של 6,000 ₪ לטובת הזוכה.
19. נכון להיום לא קיימת הלכה ברורה ומחייבת לעניין תחולת הוראות חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט -1959 על יהודים.
20. ויודגש כי משך שנים קבעה ההלכה הפסוקה כי אין תחולה של סעיף 11 (ב) לחוק הנ"ל על בני זוג יהודים. (ראה  ערעור אזרחי מס' 250/83 סחר עומרי ואח'  נגד מוחמד עבדאלפתאח אברהים זועבי  (8.5.85) –  בהרכב של 5 שופטים, לעניין אי-תחולת הוראות פרוצדורליות של החוק על מי שיש לו דין אישי (ברוב של 3 מול 2); והלכות שקדמו לו – ע"א  321/78 פלונית נ' פלוני (12.2.79), ע"א 779/76  יעקב שוחט  נגד איוט כרמלה שוחט (8.5.78) (מתייחס לסעיף 11), המ 22/72 עמוס נדב נ' לילי נדב (26.3.72) (מתייחס לסעיף 11)).
21. בין לבין, הונחה על שולחן הכנסת ביום 27.10.14 הצעת חוק לתיקון סעיף 11(ב) לחוק הנ"ל באופן שבמקומו יקבע: "פסק דין חלוט למזונות שעברו עליו עשרים וחמש שנה מבלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כלשהי כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות לגביה". מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי מטרתה להקל על הזוכה בתיק מזונות ולהשוות דינה לדינו של כל זוכה אחר מכח פסק דין.
22. יוצא איפא, כי אכן יש קריאה להשוות בין מי שחל עליו דין אישי, ובין מי שלא חל עליו דין אישי- ואולם בהתאם להצעת החוק מיום 27.10.14- מטרת ההצעה הינה דווקא להקל על אלו שאין להם דין אישי- ולהשוותו לאלו שיש להם דין אישי- ולא להיפך, ובוודאי שאין הכוונה להרע את זכותן של הזוכות אשר הדין האישי חל עליהן.
23. כך היה גם בעמ"ש 9560-07-13 (בית המשפט המחוזי מרכז-לוד) אשר ניתן ביום 27.3.14 מפי כבוד השופטים אילן ש' שילה, ורדה פלאוט, ובלהה טולקובסקי. שם טען החייב כי הזוכה הסכימה להפחית את דמי המזונות של הקטינים. בית המשפט נדרש לסוגיה האם בסמכות הצדדים להפחית בהסכמה את דמי המזונות, כהאי לישנא:
"השאלה המרכזית היא שאלת תוקפה של הסכמה בין הורים, בדבר הפחתת מזונות ילדיהם הקטינים, כאשר מלכתחילה נקבעו המזונות בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, בעוד שההסכמה בדבר הפחתתם לא הובאה לפני בית המשפט ולא קיבלה את אישורו. "
24. סעיף 12(א) בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט -1959 קובע כי:  "הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על ידי בית משפט" ואולם החוק חל רק על מי שאין לו דין אישי, ונותרה השאלה מה המשמעות לגבי מי שיש לו דין אישי.
25. התשובה שניתנה בפסק הדין הינה כי אין המדובר בהסדר שלילי לגבי מי שיש לו דין אישי מחד, ומאידך נקבע כי יש להיעזר בהוראות חוק אחרות, וכן על בית המשפט להשתמש בכלים העומדים לרשותו לפתרון הסוגיה, ושם הוא נעזר בית המשפט בהוראת סעיף 20(5) לחוק הכשרות המשפטת והאפוטרופסות, תשכ"ב 1962, וקבע כי אין הזוכה רשאית להפחית מדמי המזונות שנקבעו לקטין- אלא באישור בית המשפט.
26. מכאן, ככל שהזוכה אינה רשאית להפחית מדמי המזונות שנקבעו לקטינים, בין אם יש לצדדים דין אישי ובין אם לאו, כך נטען שהזוכה במקרה שלנו אינה רשאית לוותר על דמי המזונות לשנים עברו, קל וחומר במקרה בו כן חל על הצדדים הדין האישי.
27. ראוי לציין כי אף בעמ"ש 9560-07-13 נדחו טענותיו של החייב והוא חוייב בפסק הדין בהוצאות בסך של 10,000 ₪ לטובת הזוכה.
ראה עמ"ש 9560-07-13 (בית המשפט המחוזי מרכז-לוד) אשר ניתן ביום 27.3.14 מפי השופטים אילן ש' שילה, ורדה פלאוט, ובלהה טולקובסקי
28. זאת ועוד, באין הוראת חוק ספציפית, יש לפנות להוראות הדין הכללי, ומכאן לחוק ההתיישנות התשי"ח 1958 הקובע התיישנות של 25 שנים לפסק דין, ככל והזכאי לא החל בביצועו:
21. "פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות."
29. ניתן לראות כי דיני ההתיישנות הרגילים קובעים אפשרות לחייב לטעון ל"התיישנות" רק בחלוף 25 שנים, ורק במידה והזכאי לא עשה כל פעולה שהיא כדי לבצעו.
30. נקודת המוצא הנה כי נטל ההוכחה בטענת פרעתי מוטל על כתפיו של החייב. כפי שסוכם בספרו של דוד בר אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שביעית, חלק ראשון עמ' 269:
"לפי הוראה מפורשת שבסעיף 19, על החייב מוטל נטל השכנוע להוכחת טענותיו. נטל זה קבוע ומוטל תמיד על החייב, ואיננו עובר לעולם אל הזוכה מכיוון שרואים את החייב כאילו הוא המוציא מחברו. טענת "פרעתי" היא בדרך כלל טענת הודאה והדחה, שבה רובץ נטל השכנוע עד הסוף על החייב ואיננו עובר לזוכה (ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744; ע"א 513/67 כהן נ' שהבר, פ"ד כב (1) 194). ואם בסוף הדיון נשאר ספק באשר לביצועו של פסק הדין פוסקים נגד החייב מכיוון שלא עלה בידו להרים את נטל השכנוע בדבר ביצועו של פסק הדין (ע"א 414/66 פישביין נ' דגלס ויקטור פול ע"י מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2) 466, 453; ע"א 98/68 באומן נ' לנגסנר, פ"ד כב (2) 505).
31. בע"א (ת"א) 1277/02 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פלג (ניתן ביום 26.6.03) נפסק:

"יחד עם זאת, במהלך הדיון יכול לעבור לזוכה הנטל המשני להבאת ראיות לסתור, זאת כאשר החייב ממציא ראיות משכנעות, לכאורה, התומכות בטענתו כי פרע את החוב.  וכך, למרות שנטל השכנוע העיקרי נשאר תמיד מוטל על החייב להראות כי הופטר מלמלא אחר פסק הדין, בנסיבות מסוימות צריך הזוכה להראות כי "פני הדברים שונים  ממה שהם נראים על פי טענות החייב. (ר' בר-אופיר, שם בעמ'617).  לענין זה נפסק כי עצם השהיית הליכי הוצל"פ על ידי זוכה, במשך פרק זמן ממושך, בלא שניתן לכך הסבר, עשוי להעביר לשכמו של הזוכה את הנטל, להראות שהחייב לא הופטר מחיובו, כעולה מטענותיו."
32. בע"א 2576/03  וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ניתן ביום 21.2.2007)) נפסק כי:
"שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת  שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע;  והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252,   280 (2000); ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635 (1997) וההפניות שם, להלן: עניין חיים).
33. אף אם נחזור ונעיין היטב באותן החלטות עקרוניות שניתנו בבתי המשפט המחוזיים דלעיל, נגלה כי כל שנאמר מפי כבוד השופט שאול שוחט ברמ"ש 34024-01-13 היה באוביטר- ולפי דבריו אין להפלות בין מי שחל עליו דין אישי לבין מי שלא חל עליו דין אישי- הא ותו לא.  כבוד השופטים אילן ש' שילה, ורדה פלאוט, ובלהה טולקובסקי בעמ"ש 9560-07-13, אומנם אימצו את דבריו של כבוד השופט שאול שוחט הנ"ל ואולם פירשו את דבריו, באופן בו לא ניתן להפלות לרעה קטינים אשר על הוריהם חל דין אישי, וקבעו כלהלן;
"אין לקבל מצב דברים שבו בני זוג שלא חל עליהם דין אישי, אינם רשאים להפחית את מזונות ילדיהם הקטינים כפי שאושרו ונפסקו בבית המשפט, ללא אישורו, בעוד שבני זוג שחל עליהם דין אישי רשאים לעשות זאת. לא זו אף זו, אפילו נאמר שהוראת סעיף 12(א) אינה חלה על מי שיש לו דין אישי, עדיין אין הוראת חוק הקובעת אחרת לגבי מי שחל עליו דין אישי, ואין לראות בהוראת סעיף 12 (א) משום הסדר שלילי"
34. בסופו של יום, אף בעמ"ש 9560-07-13, למרות שחלפו 5 שנים תמימות מאז שפתחה הזוכה את תיק ההוצאה לפועל כנגד החייב, לא רק שלא נקבע שלא היתה מניעה לעשות כן, אלא אף הוחזרה לבית המשפט קמא השאלה האם הורים יכולים בהסכמה להפחית מדמי המזונות אשר נקבעו על ידי בית המשפט במידה וחל עליהם דין אישי, מאחר ולשיטת כבוד השופטים הזוכה כלל לא היתה מוסמכת להפחית מסכום המזונות שנקבע, ועל אף שלא פתחה תיק הוצאה לפועל במשך 5 שנים תמימות, ועל אף שנתנה הסכמתה בפועל להפחתה כאמור.

לסיכום;
35. השימוש בסעיף 11(ב) בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט -1959, לטובת החייב כאשר על הצדדים חל דין אישי, נעשה במשורה, ורק במקרים בהם הזוכה לא החלה בגבייתם (לא פתחה אפילו תיק הוצל"פ), ורק במקרים בהם החייב הרים את נטל השכנוע כי פרע את חובו, וזאת למרות שאין הלכה מחייבת לעניין שימוש בסעיף זה על מי שחל עליו דין אישי.
36. יודגש כי גם בפסק דינו של כבוד השופט שאול שוחט ברמ"ש 34024-01-13 (בית המשפט המחוזי תל אביב), וגם בעמ"ש 9560-07-13 נדחו טענות החייב תוך חיובו בהוצאות ראויות, ומכל מקום האימרה שנאמרה בפסקי הדין הנ"ל, באוביטר – שאין לקפח לרעה קטינים אשר על הוריהם חל דין אישי ו/או לחלופין לקפח לרעה צדדים אשר להם אין דין אישי. אין היתה הכוונה של בתי המשפט המחזיים "לחלק פרסים" לחייבים שהצליחו להשתמט מחובתם לזון את ילדיהם הקטינים במשך שנים ארוכות, ואף אינם מתכחשים לעובדות אלו.
    המאמר נכתב ע"י עו"ד קובי כהן, משדרות שאול המלך 39-תל אביב
• האמור לעיל אינו מקיף את כל החומר המשפטי ו/או עדכני בעניין, אין להסתמך עליו ואין לראות במאמר זה כתחליף לייעוץ משפטי פרטני

1. הנחת היסוד של סעיף 69 (א) לפקודת פשיטת הרגל היא שההפטר לא יחול על החוב במזונות. בפועל, מתן הפטר מזונות נדיר ביותר וההלכה הפסוקה , תואמת את הרציונאל של סעיף 69 (א) לפקודה.
2. בסיס האיסור לכלול חוב במזונות במסגרת ההפטר הוא סוציאלי בעיקרו. המחוקק ביקש להגן על הזכאים במזונות כאשר החייבים בהם נמנעים מלמלא חובתם ע"פ הדין ואינם מבצעים הוראות פסק הדין למזונות שמהווה לעיתים את מקור מחייתם העיקרי של הזוכים במזונות ובהליך פשיטת הרגל הוא "מנקה" ו"מלבין" הימנעות מתשלום מזונות. נדגיש כי בניגוד לשחקנים אחרים בזירת פשיטת הרגל שבה הנושים הם בדרך כלל בנקים , שותפיים עסקיים, או ספקים, הנושים במזונות הם אוכלוסיה פגישה ו"חלשה" שכאמור לעיתים כל קיומן הוא על תשלום דמי המזונות. מתן הפטר גם במזונות הוא מתן פרס לאלה שאינם ממלאים אחר הוראות בית המשפט.
3. החוב של המוסד לביטוח לאומי אינו חוב עצמאי אלא חוב שנוצר מכוח דיני הסוברוגציה . ראה בעניין זה את פסק דינו מאיר העיניים של כב' השופט (כתאורו אז) א. ברק בע"א 79\357 המוסד לביטוח לאומי נ' הכנ"ר , פד"י ל"ה עמ' 397 :
4. "נקבע אפוא, בחוק הבטחת תשלום, כי המוסד יגבה מן החייב כל סכום המגיע ממנו לזוכה על פי פסק דין למזונות (סעיף 14 (א)) , ופסק הדין יבוצע בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ט -1967 , כאילו שניתן לזכות המוסד, לבסוף מטרת החוק לא הייתה לשנות את מצבו המשפטי של החייב לא לטובה ולא לרעה …" 
5. ממשיך כב' השופט ברק ומסביר לעניין איזון האינטרסים ואינטרקציה שבין פפקודת פשיטת הרגל לחוק המזונות : " אכן אין כל הוראת שילוב או התאמה בין פקודת פשיטת הרגל לבין חוק המזונות הבטחת תשלום … לפי מצב דברים רגיל זה נקבע ההסדר המשפטי לפיו המוסד , אשר שילם לזוכה , עומד במקומו של זה כלפיי החייב . קונסטרוקציה משפטית זו היא המקשרת בין שתי המערכות , ומכוחה עומד המוסך בנעלי הזוכה, אף כאשר החייב פושט רגל. בדרך זו יובטחו באופן ראוי האינטרסים של ארבעת הגורמים המעורבים בעניין : הזוכה יקבל תשלום רגיל מהמוסד, בלא שפשיטת הרגל של החייב תשפיע על כך , החייב – פושט הרגל יעמוד במצב דומה לזה בו היה נתון בו – הדרישה באה מהזוכה ולא מהמוסד , המוסד יוכל לממש את זכות החזרה שלו, ובכך להקל את הנטל הכספי הרובץ עליו, ונושי החייב לא ייהנו ולא יסבלו מהעובגה שהתשלום לזוכה נעשה על ידי המוסד ולא על ידי החייב ". (עמ' 38 לפסק הדין ). 
6. כפי שניתן לראות, קובע כבוד בית המשפט העליון  כי מכוח דיני הסוברוגציה , המוסד לביטוח לאומי נכנס הנעלי הזכאים למזונות ולאחר שהוא משלם את תשלומי המזונות עפ"י הוראות חוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב 1972.  המוסד לא רק זכאי אלא חייב ומחויב לגבות כספי ציבור אלה מן הבעלים שנמנעים מלשלם את תשלומי המזונות עפ"י הוראות בית המשפט . 
7. ראו עוד לעניין זה רע"א 96\4445 בר נוי נ' המוסד לביטוח לאומי , פ"ד נא(4) 571, 574 , רע"א 07\631 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו) , ניתן ביום 21.05.09.
8. זאת ועוד , בע"א 05\6810 בר הראל נ' כונס הנכסים הרשמי ואח' (פורסם באתר האינטרנט של בית המשפט העליון ) פסק דין מיום 06.11.06 , בו עלתה  שאלת החלת ההפטר גם לגבי חוב במזונות, קובע כבוד המשפט (כתאורו אז) גרוניס כי : "כלל הקבוע בסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) , התש"ם – 1980 , הוא שחוב המזונות עומד בתוקפו חרף הפטר אלא אם בית המשפט הורה אחרת . הואיל ומדובר בחוב מזונות שהצטבר במשך שנים רבות , ועוד לפני שמערער נקלע לקשיים , אין צידוק שההפטר יחול לגביו. כפי שנאמר לא אחת , הן בבית המשפט זה והן בערכאות אחרות, המערער רשאי להעלות טענותיו בעניין המזונות בבית המשפט למשפחה ובלשכת הוצאת הפועל …" 
9. ברע"א 12\3898 לרנר נ' הכונס הנכסים הרשמי והמוסד לביטוח הלאומי. (ניתן ביום 30.08.12, פורסם בנבו) טען החייב טענה דומה לטענת המבקש בתיק הזה. ראה גם סעיף 3 "כן מדגיש  המבקש כי בכל מקרה על פי סעיף 69 (א) (3) לפקודה נתון לבית המשפט שיקול דעת לפטור אותו מתשלום חוב מזונות והוא טוען כי אותם השיקולים שהנחו את בית המשפט המחוזי במתן צו ההפטר צריכים להנחותו גם בבחינת בקשתו להפטר מחוב מזונות. לעניין זה מציין המבקש כי מצבו הבריאותי לקוי, הוא אינו עובד ועל כן , אין באפשרותי לעמוד בתשלום החוב כלפי המוסד לביטוח לאומי. " בית המשפט דחה את הבקשה ופסק: "אשר לטענה החלופית שהעלה המבקש. אכן גם לגבי חוב מזונות מסור לבית המשפט שיקול הדעת אם לפטור מן החוב חייב שניתן בעינינו צו הפטר. ואולם, לא שוכנעתי כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות אשר הצדיקו סטייה מן הכלל האמור ומתן הפטר למבקש מתשלום חוב המזונות . טענותיו של המבקש בדבר מצבו הכלכלי והבריאותי המקשים עליו לטענתו, לפרוע חוב זה , מקומן בהליך הוצאה לפועל ורשם ההוצאה לפועל ישקול אותו בקובעו את אופן גביית החוב " .